זהו טיפול פסיכומוטורי המבוסס על גוף, תנועה וסביבה. הפעילות הגופנית היא אמצעי העבודה, לא המטרה בפני עצמה — המטרה היא שיפור תפקודי בתחומים כמו קשב, ויסות, גמישות, יוזמה והתארגנות.

טיפול רגשי קלאסי עובד בעיקר דרך שיחה ועיבוד מילולי של תוכן פנימי. העבודה כאן עובדת בעיקר Bottom-Up: דרך הגוף קודם. יש גם מרכיב פסיכו-חינוכי מצומצם: למשל, ללמד נער לזהות תחושות עוררות תוך כדי מאמץ גופני (דופק, נשימה) כדי שיוכל לזהות אותן גם לפני מבחן או במצב חברתי מלחיץ.

אני מפעיל קבוצות בעיקר לאחר עבודה פרטנית, כשאני כבר מכיר את הנער היטב, כדי לבנות קבוצה הומוגנית מבחינת רמה ויכולות. המטרה היא שכל הקבוצה תתקדם יחד, בלי פערים גדולים בין נערים "חזקים" ל"חלשים".

מאמן מודד הצלחה בביצוע הספורטיבי עצמו: מהירות, דיוק, ניצחון. כאן מודדים הצלחה במנגנון התפקודי שהופעל דרך הפעילות (האם הייתה עצירת תגובה, האם הייתה גמישות), גם אם התוצאה הספורטיבית עצמה הייתה "הפסד".

לא. נקודת המוצא היא התפקוד בפועל, לא תווית אבחנתית. גם ללא אבחנה פורמלית, קושי כללי בוויסות, במסוגלות עצמית או בהשתתפות יכול להיות סיבה מספקת להתחיל.

כי החיים לא מתרחשים בחדר טיפולים. עבודה במרחב פתוח ומשתנה מזמנת עומס גירויים אמיתי, ומגדילה את הסיכוי שמה שמתפתח כאן יעבור גם לחיים עצמם.

המפגשים מתקיימים בחוץ, במרחב פתוח שמאפשר תנועה חופשית ותנאים משתנים. פרטים מדויקים על המיקום אפשר לקבל בפנייה ליצירת קשר.

משימות תנועה ואתגר גופני שנבנות סביב מטרה תפקודית ספציפית שנקבעה מראש, לא אימון גופני כללי, ולא "משחק סתם".

לא. זו לא עבודה על ביצוע ספורטיבי אלא על תפקוד. הפעילות מותאמת לנער. לא להפך.

לא. העומס הפיזי נבנה בהדרגה ומותאם אישית, מנקודת ההתחלה שבה הנער נמצא.

תלוי במטרה ובקצב. מהניסיון בשטח, תדירות של פעמיים-שלוש בשבוע קשורה לרוב להתקדמות מהירה יותר, אך התדירות המדויקת נקבעת יחד בהערכה הראשונית.

משתנה מנער לנער, בהתאם למטרה ולהיקף הקושי. לא נקבע גורף מראש. התהליך נבנה ומתעדכן תוך כדי העבודה.

לכל מטרה יש דרך מדידה שמוגדרת מראש, כדי לבדוק שמדובר בשינוי אמיתי במנגנון, לא רק ב"מפגש שעבר בסדר".

אני בקשר שוטף עם ההורים — מקבל מהם מידע על מה שקורה בבית ובבית הספר, ומעדכן אותם על כיוון העבודה וההתקדמות. המפגש עצמו הוא מרחב העבודה של הנער, אבל התמונה המלאה על איך השינוי מתבטא בחיים בנויה יחד עם ההורים.

כדי שהתהליך יוכל להתקדם, נדרשת מידה מסוימת של השתתפות מצד הנער. אם קיימת התנגדות משמעותית ומתמשכת, נבדוק קודם מה עומד מאחוריה, והאם מסגרת אחרת (לדוגמה טיפול רגשי אינטנסיבי או הדרכת הורים) מתאימה יותר בשלב הזה.

כן. אלו האוכלוסיות המרכזיות שאיתן עובדים, כל אחת דרך המנגנונים הספציפיים הרלוונטיים לה. פירוט מלא בעמוד למי זה מתאים.

לא. העבודה מתאימה לנערים שיכולים להשתתף באופן עקבי במפגשים, ושעבודה דרך תנועה והתנסות מתאימה להם. במקרים שבהם נדרשת בעיקר הדרכת הורים, התערבות רגשית אינטנסיבית או מסגרת טיפולית אחרת, ייתכן שאמליץ על כיוון שונה.

כשעיקר הצורך הוא טיפול רגשי אינטנסיבי או הדרכת הורים, או כשקיימת פסיכופתולוגיה קשה שמחייבת מסגרת טיפולית אחרת.

This is psychomotor therapy grounded in body, movement, and environment. The physical activity is the means, not the goal in itself — the goal is functional improvement in areas like attention, regulation, flexibility, initiative, and organization.

Classic emotional therapy works mainly through conversation and verbal processing. This work is primarily Bottom-Up: starting with the body. There's also a small psycho-educational component: for example, teaching a teen to notice arousal sensations during physical effort (pulse, breath) so he can recognize them before a test or a stressful social situation too.

I run groups mainly after individual work, once I already know the teen well, so I can build a group that's homogeneous in level and ability. The goal is for the whole group to progress together, without large gaps between "stronger" and "weaker" teens.

A coach measures success in the athletic performance itself: speed, accuracy, winning. Here, success is measured in the functional mechanism activated through the activity (was there a stopped reaction, was there flexibility), even if the athletic outcome was a "loss."

No. The starting point is actual function, not a diagnostic label. Even without a formal diagnosis, general difficulty with regulation, self-efficacy, or participation can be reason enough to begin.

Because life doesn't happen in a treatment room. Working in an open, changing environment brings genuine sensory and situational load, and increases the odds that what develops here carries over into life itself.

Sessions take place outdoors, in an open space that allows free movement and changing conditions. Exact location details are available when you get in touch.

Movement tasks and physical challenges built around a specific, pre-defined functional goal, not general exercise, and not "just playing."

No. This isn't about athletic performance, it's about function. The activity is adapted to the teen. Not the other way around.

No. Physical load is built up gradually and adapted individually, starting from wherever the teen currently is.

Depends on the goal and pace. In practice, two to three sessions a week is usually linked to faster progress, but the exact frequency is set together during the initial assessment.

It varies by teen, depending on the goal and scope of the difficulty. It isn't set in advance. The process is built and updated as the work progresses.

Every goal has a predefined way of being measured, to check that it's a real change in the mechanism, not just "a session that went fine."

I stay in ongoing contact with parents — hearing from them what's happening at home and at school, and updating them on the direction of the work and progress. The session itself is the teen's own space to work in, but the full picture of how the change shows up in daily life is built together with the parents.

For the process to move forward, some degree of participation from the teen is needed. If there's significant, ongoing resistance, we'll first look at what's behind it, and whether a different framework (for example intensive emotional therapy or parent guidance) is a better fit at this stage.

Yes. These are the core populations this approach works with, each through its own relevant mechanisms. Full detail on the Who It's For page.

No. The work is suited to teens who can participate consistently in sessions, and for whom working through movement and experience is a good fit. In cases where the main need is parent guidance, intensive emotional intervention, or a different clinical framework, I may recommend a different direction.

When the main need is intensive emotional therapy or parent guidance, or when there's serious psychopathology that requires a different clinical framework.