נקודת המוצא

מצבים נפשיים אינם מתקיימים רק במחשבות, באמונות או בשפה. הם באים לידי ביטוי גם בגוף: ברמת העוררות, בנשימה, במתח השרירי, בתחושות גופניות, בקצב התנועה, באנרגיה, ביציבה, בהתנהגות וביכולת לפעול ולהשתתף בסביבה.

לכן, לצד טיפול פסיכיאטרי, תרופתי ופסיכותרפויטי, קיים מקום להתערבויות המשתמשות בגוף ובתנועה כערוץ נוסף לעבודה עם האדם. אין הכוונה להחליף טיפול קיים, אלא להרחיב את ארגז הכלים.

פעילות גופנית ובריאות הנפש. הקשר כבר מוכר: ארגון הבריאות העולמי מציין כי פעילות גופנית קשורה להפחתת תסמיני דיכאון וחרדה ולשיפור הבריאות הקוגניטיבית והרווחה הנפשית.

עם זאת, יש הבדל בין השאלה "האם פעילות גופנית טובה לבריאות הנפש?" לבין השאלה "כיצד ניתן להשתמש בגוף, בתנועה ובחוויה הגופנית באופן מכוון כחלק מעבודה קלינית עם אדם המתמודד עם קושי נפשי?" השאלה השנייה היא נקודת המוצא של העבודה הזו.

לא רק פעילות גופנית — עבודה גופנית

המונח "פעילות גופנית" מתאר בדרך כלל את עצם ביצוע התנועה או המאמץ. עבודה גופנית מתייחסת לאופן שבו הגוף משמש בתוך תהליך מכוון של למידה, התנסות ושינוי. במקרה כזה, התרגיל עצמו אינו בהכרח המטרה.

הליכה, ריצה, משחק, אגרוף, תרגילי כוח, שיווי משקל, נשימה או משימה תנועתית יכולים לשמש כאמצעים לעבודה על יכולות אחרות: ויסות עוררות, קשב, מודעות גופנית, אינטרוספציה, התמודדות עם תחושות לא מוכרות או לא נעימות, עיכוב תגובה, גמישות, תכנון פעולה, יוזמה, תחושת מסוגלות, אינטראקציה עם אחרים, התמדה, השתתפות.

התרגיל אינו בהכרח ההתערבות. האופן שבו משתמשים בתרגיל הוא ההתערבות.

בספרות המקצועית קיימת כבר מסורת של Psychomotor Therapy בבריאות הנפש, במיוחד במדינות אירופה. בתחום זה משתמשים באופן מכוון בפעילות גופנית, תנועה, חוויות גוף ומודעות תחושתית כחלק מהעבודה הפסיכיאטרית והפסיכותרפויטית. המטרה אינה להפוך טיפול נפשי ל"שיעור ספורט", אלא להשתמש בגוף כמערכת נוספת שדרכה ניתן להתבונן, להתנסות, ללמוד ולפעול.

הגוף אינו רק "הביטוי של הבעיה", הוא גם חלק מהעבודה

כאשר אדם חווה חרדה, למשל, יכולים להופיע דופק מהיר, נשימה משתנה, מתח שרירי, הזעה, רעד או תחושת לחץ. בדיכאון יכולה להופיע ירידה באנרגיה, האטה, הימנעות וירידה ביוזמה. במצבים אחרים יכולה להופיע עוררות גבוהה, חוסר שקט, תנועה מוגברת או קושי להישאר במצב של מנוחה.

אך חשוב להימנע מהפשטה: אין "גוף של חרדה" אחד, ואין תגובה גופנית אחת המאפיינת כל אדם עם דיכאון, טראומה או פסיכוזה. הגוף הוא חלק ממערכת מורכבת של תפיסה, פרשנות, רגש, פעולה וסביבה.

לכן העבודה אינה מנסה "לתקן את הגוף" כדי לתקן את הנפש. היא משתמשת בקשר שבין גוף, מוח, התנהגות וסביבה כדי ליצור הזדמנויות חדשות להתנסות וללמידה.

אינטרוספציה — ללמוד לפגוש את הגוף

אחד התחומים המרכזיים שמתחברים לעבודה הוא אינטרוספציה (עיבוד המידע שמגיע מתוך הגוף). אינטרוספציה אינה פשוט "להיות מודע לגוף". היא כוללת היבטים שונים של זיהוי, תשומת לב, פרשנות והערכה של אותות גופניים. וזו נקודה חשובה במיוחד בעבודה עם בריאות הנפש.

מחקר עדכני אינו תומך בטענה הפשוטה שאנשים עם חרדה או דיכאון "אינם מרגישים את הגוף". סקירה משנת 2024 בכתב העת eClinicalMedicine (מקבוצת Lancet) בדקה זאת ישירות דרך יכולת זיהוי פעימות הלב — אחד המדדים המקובלים ליכולת אינטרוספטיבית — ומצאה שהיא "not systematically impaired in anxiety or depression" (לא פגועה באופן שיטתי בחרדה או בדיכאון). במילים אחרות: אנשים רבים כן מזהים אותות גוף. הקושי המרכזי הוא לעיתים בפרשנות שלהם: תחושת גוף רגילה נתפסת כאיום.

לכן המטרה אינה תמיד "לגרום לאדם להרגיש יותר את הגוף." לפעמים המטרה היא דווקא להרגיש את הגוף בלי לפרש כל תחושה כאיום. לפעמים: להצליח להפנות קשב אל הגוף וממנו בהתאם לדרישות המצב. ולפעמים: ללמוד לזהות מה קורה בגוף בזמן פעולה ולבחור כיצד להגיב. זו הבחנה משמעותית בעבודה.

הגוף כמרחב להתנסות

אחד היתרונות המרכזיים של עבודה גופנית הוא שהיא מאפשרת להפוך רעיון מופשט להתנסות ממשית. אדם יכול לומר: "כשאני מרגיש דופק מהיר אני נבהל." אפשר לדבר על כך. אבל אפשר גם ליצור, בתנאים מתאימים ובאופן מדורג, מצב שבו הדופק עולה בעקבות מאמץ: מאמץ → דופק עולה → זיהוי התחושה → המשך פעולה → ירידה הדרגתית בעומס → התאוששות.

החוויה מאפשרת לאדם לפגוש את התחושה בתוך הקשר שבו הוא יכול להתנסות, להתבונן וללמוד. הדבר אינו אומר שכל אדם עם חרדה צריך לעבור חשיפה גופנית, ואינו אומר שמאמץ גופני הוא טיפול בפני עצמו. הוא אומר שהגוף יכול להיות סביבת למידה.

ויסות אינו תמיד הרגעה

אחד העקרונות החשובים בעבודה הוא ההבחנה בין ויסות לבין הרגעה. ויסות אינו בהכרח הורדת עוררות. אדם מתפקד צריך להיות מסוגל: להעלות עוררות כאשר נדרשת פעולה; להוריד עוררות כאשר נדרשת התאוששות; להישאר בתוך משימה למרות אי-נוחות; לעבור בין מצבים; לזהות מתי העומס גבוה מדי; ולחזור לתפקוד לאחר עומס.

לכן העבודה הגופנית יכולה לנוע על רצף: הפעלה ← עוררות ← אתגר ← התמודדות ← התאוששות ← הרגעה, ולא רק: עוררות ← הרגעה. העיקרון הזה מתחבר ישירות לעבודה על חלון הסבילות: לאפשר לאדם לפעול בתוך טווח שבו הוא מסוגל להישאר מעורב, ללמוד ולהגיב באופן יעיל.

מיקוד פנימי ומיקוד חיצוני

הגוף מאפשר לעבוד גם על האופן שבו האדם מפנה קשב. לעיתים נרצה להפנות קשב פנימה: מה אני מרגיש? מה קורה בנשימה? מה רמת המתח? מה משתנה בגוף? ובמקרים אחרים דווקא החוצה: מה קורה בסביבה? מה המשימה דורשת? לאן אני צריך להגיע? מה האדם שמולי עושה? כיצד אני צריך להתאים את התנועה שלי?

היכולת לעבור בין מיקוד פנימי למיקוד חיצוני יכולה להיות חשובה במיוחד. אדם שמוצף בתחושות גופניות עשוי להזדקק לעיתים למיקוד חיצוני כדי לא להישאב לתוך התחושות. אדם שנוטה להתעלם מהגוף עשוי דווקא להרוויח מהפניית קשב פנימה. לכן גם כאן אין "תרגיל נכון". יש התאמה בין האדם, המצב, המטרה והמשימה.

הגוף, התנועה והסביבה

העבודה אינה מתקיימת רק בתוך הגוף. היא מתרחשת בגוף שנמצא בסביבה. לכן ניתן להשתמש במאפייני הסביבה עצמם: מרחב פתוח או סגור, רעש, אנשים אחרים, מרחק, מכשולים, קצב, אי-ודאות, שינויי כללים, אינטראקציה חברתית, דרישה לקבלת החלטות.

כך התרגיל הופך לסביבה שמאפשרת לתרגל יכולת. לדוגמה: משחק תנועה יכול להפוך לעבודה על עיכוב תגובה. משימה זוגית יכולה להפוך לעבודה על קשב לאחר. מסלול משתנה יכול להפוך לעבודה על גמישות ותכנון. מאמץ גופני יכול להפוך להזדמנות ללמוד כיצד האדם מגיב לעוררות. העיקרון נשאר זהה: לא מתרגלים תנועה רק כדי להשתפר בתנועה. משתמשים בתנועה כדי לפתח יכולת שתשרת את האדם בחייו.

במובן הזה, המשימה התנועתית הופכת למעבדה לתרגול תפקודים ניהוליים בזמן אמת, לא שיחה על עיכוב תגובה, גמישות או תכנון, אלא הזדמנות ממשית לתרגל אותם תוך כדי פעולה. קראו עוד על תפקודים ניהוליים ←

טראומה והקשר גוף–נפש

אחד הספרים שהשפיעו רבות על השיח הציבורי והקליני סביב הקשר בין טראומה לגוף הוא Bessel van der Kolk — The Body Keeps the Score: Brain, Mind, and Body in the Healing of Trauma. הספר תרם באופן משמעותי להפיכת הקשר בין טראומה, גוף, מוח והתנהגות לנושא מרכזי בשיח על טיפול בטראומה. הוא רלוונטי במיוחד לעבודה גופנית משום שהוא מציג את הטראומה לא רק כסיפור שאדם מספר, אלא גם כחוויה המשפיעה על האופן שבו האדם חווה את גופו, את עוררותו ואת סביבתו.

עם זאת, חשוב למקם את הספר במקום הנכון. הוא מקור משמעותי למסגרת החשיבה, אך אינו יכול לשמש לבדו כהוכחה לכך שכל התערבות גופנית היא יעילה. לכן בעבודה המקצועית כאן הספר משמש מקור השראה ומסגרת חשיבה, בעוד שטענות ספציפיות על יעילות טיפולית נשענות על מחקרים, סקירות שיטתיות והנחיות מקצועיות.

החיבור לספרות המקצועית שאני עובד איתה

העבודה אינה נשענת על מקור אחד. היא מתחברת למספר גופי ידע: פעילות גופנית ובריאות הנפש; פסיכומוטוריקה; אינטרוספציה; ויסות ועוררות; תפקודים ניהוליים; קשב ומיקוד; תחושת מסוגלות ו-Sense of Agency; והשתתפות בחיים.

ברמה התיאורטית הרחבה יותר, העבודה מתכתבת גם עם התפיסה של Embodied Cognition (קוגניציה מגולמת-גוף): הרעיון שתהליכים קוגניטיביים ורגשיים אינם מתרחשים רק ב"מוח" באופן מנותק, אלא נבנים מתוך הפעולה והחוויה של הגוף בעולם. זו לא תיאוריה שהעבודה כאן "מוכיחה", אלא מסגרת חשיבה מוכרת בספרות המערבית שנותנת עוגן תיאורטי רחב יותר לעקרון המרכזי כאן: שהגוף אינו רק כלי ביטוי, אלא חלק פעיל מהאופן שבו אנחנו חושבים, מרגישים ופועלים.

מהו החיבור שאני מנסה לקדם? החיבור אינו בין "ספורט" לבין "פסיכיאטריה". הוא בין כמה מערכות שכבר קיימות בנפרד: גוף ← תחושה ועוררות ← קשב ופרשנות ← פעולה ← התנסות ולמידה ← התנהגות ← השתתפות.

העבודה הגופנית נמצאת בתוך השרשרת הזו. היא אינה טוענת שהגוף מסביר את כל מה שקורה בנפש. היא טוענת דבר פשוט יותר: הגוף הוא חלק מהמערכת, ולכן ראוי שיהיה גם חלק מארגז הכלים הטיפולי.

מה אני לא טוען

העבודה הגופנית אינה תחליף ל: טיפול פסיכיאטרי, טיפול תרופתי, פסיכותרפיה, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, DBT, טיפול בטראומה, או כל טיפול מקצועי אחר שהאדם זקוק לו.

היא גם אינה מתאימה באותה צורה לכל אדם. העבודה צריכה להיות מותאמת למצבו של האדם, למטרות ההתערבות, ליכולותיו, לרמת העוררות שלו ולמסגרת שבה היא מתקיימת. במצבים מסוימים המטרה תהיה יצירת יציבות והפחתת עומס. במצבים אחרים המטרה תהיה דווקא הרחבת יכולת, התמודדות עם מאמץ או חשיפה מדורגת לתחושות ולעוררות. אין "פרוטוקול גוף" אחד שמתאים לכל המתמודדים עם קושי נפשי.

עבודה הכוללת מאמץ גופני מתחשבת תמיד במצב הרפואי הכללי של האדם, ונבנית מתוך היכרות עם הרקע הבריאותי הרלוונטי ובתיאום עם הצוות המטפל שלו כשקיים כזה (כולל, במידת הצורך, בדיקה או אישור רפואי מקדים לפעילות גופנית משמעותית).

המקום שלי בתוך התמונה הרחבה

המטרה אינה להמציא טיפול חדש, וגם אין בכך צורך: קיימים כבר גופי ידע משמעותיים סביב פעילות גופנית, פסיכומוטוריקה, אינטרוספציה, תנועה, טראומה, ויסות והתערבויות גוף-נפש. המטרה היא לחבר בין הידע הקיים לבין עבודה קלינית מעשית דרך גוף, תנועה וסביבה — ולראות בכך את האדם כמערכת אחת, לא כהפרדה בין "טיפול נפשי" ל"טיפול גופני".

מתוך הניסיון בעבודה עם ילדים, מתבגרים ומבוגרים (כולל עבודה שוטפת עם מתמודדי נפש מבוגרים במסגרת רב-מקצועית), אני בוחן כיצד ניתן להשתמש בתנועה ובחוויה הגופנית לא רק כדי לשפר כושר או מצב רוח, אלא כדי לעבוד על יכולות המשפיעות על ההתנהלות היומיומית: ויסות, קשב, יוזמה, גמישות, התמדה, תחושת מסוגלות והשתתפות.

למשל: אדם יכול לדבר על החרדה שלו, להבין אותה, לקבל טיפול תרופתי וללמוד מיומנויות במסגרת DBT או טיפול פסיכולוגי — ובמקביל ללמוד דרך הגוף: איך מרגישה עוררות, איך לזהות שינוי, איך להישאר בפעולה למרות אי-נוחות, איך להעלות ולהוריד עוררות, איך להפנות קשב, איך להתמודד עם משימה, איך לתקשר עם אדם אחר, ואיך לחזור לתפקוד לאחר קושי.

העבודה הגופנית אינה במקום הטיפול. היא עוד דרך לעבוד עם האדם.

The starting point

Mental health conditions don't exist only in thoughts, beliefs, or language. They also show up in the body: in arousal level, breathing, muscle tension, physical sensations, movement pace, energy, posture, behavior, and the ability to act and participate in one's surroundings.

So alongside psychiatric, medication-based, and psychotherapeutic treatment, there's room for interventions that use the body and movement as an additional channel for working with a person. The intent isn't to replace existing treatment, but to expand the toolkit.

Physical activity and mental health. The link is already well known: the World Health Organization notes that physical activity is associated with reduced depression and anxiety symptoms and improved cognitive health and mental wellbeing.

Still, there's a difference between the question "is physical activity good for mental health?" and the question "how can the body, movement, and physical experience be used deliberately as part of clinical work with a person facing a mental health difficulty?" The second question is the starting point of this work.

Not just physical activity — body work

The term "physical activity" usually describes the movement or effort itself. Body work refers to how the body is used within a deliberate process of learning, experience, and change. In this case, the exercise itself isn't necessarily the goal.

Walking, running, play, boxing, strength exercises, balance, breathing, or a movement task can serve as means for working on other capacities: arousal regulation, attention, body awareness, interoception, coping with unfamiliar or unpleasant sensations, response inhibition, flexibility, action planning, initiative, sense of capability, interaction with others, persistence, participation.

The exercise isn't necessarily the intervention. How the exercise is used is the intervention.

There's already a tradition of Psychomotor Therapy in mental health within the professional literature, especially in European countries. This field deliberately uses physical activity, movement, body experiences, and sensory awareness as part of psychiatric and psychotherapeutic work. The goal isn't to turn mental health treatment into a "sports class," but to use the body as an additional system through which a person can observe, experience, learn, and act.

The body isn't just "the expression of the problem," it's also part of the work

When a person experiences anxiety, for example, a fast pulse, changed breathing, muscle tension, sweating, trembling, or a feeling of pressure can appear. In depression, low energy, slowing down, avoidance, and reduced initiative can appear. In other states, high arousal, restlessness, increased movement, or difficulty staying at rest can appear.

But it's important to avoid oversimplifying: there's no single "body of anxiety," and no single physical response that characterizes every person with depression, trauma, or psychosis. The body is part of a complex system of perception, interpretation, emotion, action, and environment.

So this work doesn't try to "fix the body" in order to fix the mind. It uses the connection between body, brain, behavior, and environment to create new opportunities for experience and learning.

Interoception — learning to meet the body

One of the central areas connected to this work is interoception (processing information that comes from within the body). Interoception isn't simply "being aware of the body." It includes different aspects of detecting, attending to, interpreting, and evaluating bodily signals. This is an especially important point in mental health work.

Current research doesn't support the simple claim that people with anxiety or depression "don't feel their body." A 2024 review in eClinicalMedicine (a Lancet-family journal) tested this directly through heartbeat perception — one of the standard measures of interoceptive ability — and found it is "not systematically impaired in anxiety or depression." In other words: many people do detect bodily signals. The central difficulty is sometimes in how they're interpreted: an ordinary bodily sensation is perceived as a threat.

So the goal isn't always "making a person feel their body more." Sometimes the goal is precisely to feel the body without interpreting every sensation as a threat. Sometimes: to be able to direct attention toward the body and away from it according to what the situation calls for. And sometimes: to learn to identify what's happening in the body during action and choose how to respond. This is a meaningful distinction in the work.

The body as a space for experience

One of the central advantages of body work is that it allows an abstract idea to become a concrete experience. A person can say: "when I feel my pulse racing, I get scared." That can be talked about. But it's also possible to create, under suitable conditions and gradually, a situation where the pulse rises following effort: effort → rising pulse → identifying the sensation → continuing the action → gradual reduction in load → recovery.

The experience lets a person meet the sensation within a context where he can experience, observe, and learn. This doesn't mean every person with anxiety needs to undergo physical exposure, and it doesn't mean physical effort is a treatment in itself. It means the body can be a learning environment.

Regulation isn't always calming down

One of the important principles in this work is the distinction between regulation and calming. Regulation isn't necessarily lowering arousal. A functioning person needs to be able to: raise arousal when action is needed; lower arousal when recovery is needed; stay within a task despite discomfort; move between states; recognize when the load is too high; and return to function after load.

So body work can move along a sequence: activation ← arousal ← challenge ← coping ← recovery ← calming, not only: arousal ← calming. This principle connects directly to work on the Window of Tolerance: allowing a person to act within a range where he can stay engaged, learn, and respond effectively.

Internal focus and external focus

The body also makes it possible to work on how a person directs attention. Sometimes we'll want to direct attention inward: what do I feel? What's happening with my breath? What's the tension level? What's changing in the body? And in other cases, outward: what's happening in the environment? What does the task require? Where do I need to get to? What is the person across from me doing? How do I need to adjust my movement?

The ability to shift between internal and external focus can be especially important. A person overwhelmed by bodily sensations may sometimes need external focus so as not to get pulled into the sensations. A person who tends to ignore the body may actually benefit from directing attention inward. So here too, there's no single "correct exercise." There's a match between the person, the situation, the goal, and the task.

The body, movement, and environment

This work doesn't happen only within the body. It happens in a body that exists within an environment. So the features of the environment itself can be used: open or closed space, noise, other people, distance, obstacles, pace, uncertainty, changing rules, social interaction, the demand to make decisions.

This is how an exercise becomes an environment that allows a capacity to be practiced. For example: a movement game can become work on response inhibition. A paired task can become work on attending to another person. A changing course can become work on flexibility and planning. Physical effort can become an opportunity to learn how a person responds to arousal. The principle stays the same: movement isn't practiced just to get better at movement. Movement is used to develop a capacity that will serve the person in his life.

In this sense, the movement task becomes a real-time laboratory for practicing executive functions, not a conversation about response inhibition, flexibility, or planning, but a real opportunity to practice them during action. Read more about executive function →

Trauma and the body–mind connection

One of the books that has greatly influenced public and clinical discourse around the connection between trauma and the body is Bessel van der Kolk's The Body Keeps the Score: Brain, Mind, and Body in the Healing of Trauma. The book contributed significantly to making the connection between trauma, body, brain, and behavior a central topic in trauma treatment discourse. It's especially relevant to body work because it presents trauma not only as a story a person tells, but also as an experience that affects how a person experiences his body, his arousal, and his environment.

Still, it's important to place the book correctly. It's a significant source for the framework of thinking, but it can't alone serve as proof that every physical intervention is effective. So in the professional work here, the book serves as a source of inspiration and a thinking framework, while specific claims about therapeutic effectiveness rest on studies, systematic reviews, and professional guidelines.

The connection to the professional literature I work with

This work doesn't rest on a single source. It connects to several bodies of knowledge: physical activity and mental health; psychomotorics; interoception; regulation and arousal; executive function; attention and focus; sense of capability and sense of agency; and participation in life.

At the broader theoretical level, this work also connects to the framework of Embodied Cognition: the idea that cognitive and emotional processes don't happen only in a disembodied "brain," but are built from the body's action and experience in the world. This isn't a theory the work here "proves," but a recognized framework in Western literature that gives a broader theoretical anchor to the central principle here: that the body isn't just a vehicle for expression, but an active part of how we think, feel, and act.

What connection am I trying to promote? The connection isn't between "sports" and "psychiatry." It's between several systems that already exist separately: body ← sensation and arousal ← attention and interpretation ← action ← experience and learning ← behavior ← participation.

Body work sits within this chain. It doesn't claim the body explains everything that happens in the mind. It claims something simpler: the body is part of the system, and so it deserves to be part of the therapeutic toolkit too.

What I'm not claiming

Body work isn't a substitute for: psychiatric treatment, medication, psychotherapy, cognitive-behavioral therapy, DBT, trauma treatment, or any other professional treatment a person needs.

It also doesn't suit everyone in the same way. The work needs to be matched to the person's condition, the goals of the intervention, his capacities, his arousal level, and the setting it takes place in. In some situations the goal will be creating stability and reducing load. In others the goal will be precisely expanding capacity, coping with effort, or gradual exposure to sensations and arousal. There's no single "body protocol" that fits everyone facing a mental health difficulty.

Work involving physical effort always takes the person's general medical condition into account, and is built with awareness of the relevant health background and in coordination with his treatment team where one exists (including, when needed, prior medical screening or clearance for significant physical activity).

My place within the bigger picture

The goal isn't to invent a new treatment, and there's no need to: significant bodies of knowledge already exist around physical activity, psychomotorics, interoception, movement, trauma, regulation, and body-mind interventions. The goal is to connect existing knowledge to practical clinical work through body, movement, and environment — and in doing so, to see the person as one system, not as a split between "mental treatment" and "physical treatment."

Drawing on experience working with children, adolescents, and adults (including ongoing work with adults navigating mental health conditions within a multidisciplinary setting), I examine how movement and physical experience can be used not just to improve fitness or mood, but to work on capacities that affect daily functioning: regulation, attention, initiative, flexibility, persistence, sense of capability, and participation.

For example: a person can talk about his anxiety, understand it, receive medication, and learn skills within DBT or psychological treatment — and at the same time, learn through the body: what arousal feels like, how to notice a change, how to stay in action despite discomfort, how to raise and lower arousal, how to direct attention, how to handle a task, how to communicate with another person, and how to return to function after difficulty.

Body work isn't instead of treatment. It's another way to work with the person.